זאת אני

מרחב מחיה מעוצב עבורי, הוא הרבה מעבר ליופי שרואות העיניים. 

ו הנשימה העמוקה שקוראית מעצמה כשאני פותחת את הדלת - ונוח לי.

כשאני יודעת שהגעתי הביתה.

​

אני מאיה. יוזמת, יוצרת, מעצבת, תופרת ומוכרת את הדברים שהם שלי.
יולה ונוקי זה השם ו invest in rest זה המוטו.

מוצרי טקסטיל מעוצבים ומשובחים בעבודת יד לילדים שאוהבים נוחות והורים  שלא מתפשרים על עיצוב.

​

כשהגענו למקום מושבנו החדש אי שם לפני 7 ומשהו שנים היה לי מעט קשה למצוא את עצמי מחדש.

אני-שרגילה לתקשר בכל מקום ובכל מצב מצאתי את עצמי קצת לבד.
אז חיפשתי לי תחביבים.
קצת קרמיקה (אבל דחיית סיפוקים ותהליכים ארוכים זה קשה לי)
קצת יוגה (לנשום עמוק ולהרגע זה לא בשבילי)
פילאטיס (יש כאלה שיהנו מזה, אני עם מיטת העינויים הזאת סיימתי)
והיתה גם תפירה.

​

במקביל לכל תהליך החיפוש העצמי הזה, נולד בנה הבכור של אחותי וחיפשתי משהו שאוכל לתפור לה כמתנה.
אז באתי למורה שלי לתפירה והודעתי לה שנכון שהיא מלמדת לתפור שמלות וחולצות אבל במקרה שלי, היא תצטרך להתגמש.

שאני בעייתית ושמעכשיו זו הבעיה גם שלה.
עשתה פרצוף.
חייכתי.
חייכה גם, בכל זאת, שילמתי לה מלא...
אני יצאתי מרוצה. והיא עד היום טוענת שכל העסק שלי הוא בזכותה.

וכך נולד לו הבייבינסט הראשון שלי.

אם תשאלו אותי הוא גם היה הראשון בארץ (תבדקו אותי)  ונתתי פייט לא רע לשוודים.
מאז ועד היום נתפרו כבר למעלה מ-1,000!
בייבינסט הפך להיות אחת המתנות המבוקשות ביותר בקרב אמהות טריות (מה שלא מונע מאבא שלי לשאול אותי עד היום איך הולך לי בעסק של המיטות של הכלבים).

ובזמן שעסקים רבים נסגרו תחת הגזרות של תקופת המגיפה המשוגעת , אצלי הקורונה - יימח שמה - הביאה איתה דברים טובים.
שאריות הבד שנותרו לי הפכו  למסיכות בד לילדים. ואז אמהות ביקשו גם להן!

​

ואני? אני הבנתי משהו.
הבנתי  שאנשים רוצים עוד. שאני דיי טובה במה שאני עושה ושלגדול ולהצליח זה דווקא כיף!
ושכן, אפשר לפחד מזה אבל שאסור לתת לפחד לשתק אותך. שמקסימום לא יעבוד אבל במינימום חייבים לנסות.

אז קפצתי לבריכה של הגדולים ומאז אפילו שיפרתי כמה סגנונות שחיה. השלב הבא: שחיה אומנותית. למתקדמות!

אה, ואני גם אמא שלהם!
יולה, נוקי וקיקי. שהם דורי, עמית ומעיין. אוצרות מנצנצים, יקרים ומעוררי השראה.